23/08/2020
את טליה אימצנו אחרי 5 חודשים שבהם היא הסתובבה ברחוב. אף אחד לא יודע באמת איפה היא הסתובבה ומה היא עברה. ולמרות כל זה, מרגע שהיא הגיעה אלינו היא הייתה כלבה אוהבת אדם, חברותית ונעימה. אפילו לא חשבתי לקשור אותה בטיולים שעשינו בשבילי הקיבוץ.
יום אחד יצאנו לטיול וטליה חזרה מאחד השיטוטים שלה עם חתיכת עצם עם בשר רקוב. קרבתי את היד אל הפה שלה כדי להרחיק ממנה את העצם המזוהמת ואז זה קרה: טליה נהפכה לכלבה אחרת לגמרי. היא חשפה שיניים ולפני ששמתי לב חטפתי נשיכה קטנה. לא כואבת אבל מבהילה ומעליבה מאוד.
לא נתתי לעלבון הזה למלא אותי, הנחתי שההתנהגות שלה בטח מקושרת לחוויות שעברו עליה בחמשת החודשים הראשונים שלה. יכול להיות שבתקופה ההיא, עצם רקובה הייתה אוצר. זאת גם הסיבה שלא מיהרתי להעניש אותה, כמו שכמה חברים טובים ייעצו לי אז.
היום, בתור מאמנת מנוסה יותר, אני יודעת שההתנהגות שלה היא בסך הכל סימן אזהרה שהיא מנסה לשדר לי בכל הכוח, זו הדרך שלה לדבר אליי. ולי, בתור מי שרוצה את הטוב ביותר עבורה, אסור להתעלם.
כל סימן אזהרה כזה הוא הזדמנות להקשיב, להתבונן וללמוד עוד קצת על הכלב שלנו. הכלבים שלנו חכמים, מי שנענש בגלל שניסה לדבר ולהזהיר יילמד שפשוט עדיף לשתוק. במקרה כזה, בפעם הבאה שהוא ירגיש מאויים, הוא עלול לוותר על האזהרה ולעבור ישר לתקיפה.
טליה כבר כמעט ולא חושפת שיניים. אבל כשזה קורה מול כלב שהגזים, אני הכי גאה בה שהיא יודעת לתקשר ולהגיד: "חבר, הגזמת, אתה ככה קרוב לעבור את הגבול". לטליה מעולם לא הייתה התפרצות, פשוט כי מקשיבים למה שהיא אומרת, וכשמקשיבים לך, זה שווה הכל – תנסו את זה 😊
נשמע הגיוני, לא? שתפו את הפוסט ואת העמוד עם כמה שיותר בעלי כלבים, כדי שביחד ניצור קהילה ענקית שמעודדת תקשורת בריאה עם החברים הכי טובים שלנו.
