16/04/2015
איך לא לחוש אהבה אליהם ? איך אנו נוטשים אותם כאשר במצוקותנו הם הכי דואגים לנו?..גם כאשר אנו חולים, כאשר אנו חשים רגשות עצובים, הם שם,וגם כאשר חיינו תלויים מנגד הם יגנו עלנו בחרוף נפש. ולא רק..!! זיכרו גם את בעה"ח באשר הם הרי הם חלק מאיתנו..
***מרגש אותנו כל פעם מחדש
המציל-ע"פ א. צ'רסקי
הדבר היה בחורף שנת 1944. שנה תמימה הסתתרתי מפני הגרמנים בכפר נידח אחד, בבקתה מכוסה שלג עבה. והנה הגיעו הגרמנים אל הכפר, עברו מבית לבית וחיפשו יהודים מסתתרים. האיכר אשר הסתיר אותי אמר לי: "אתה חייב לעזוב מיד את ביתי, כי אם ימצאו אותך הגרמנים אצלי- יהרגו גם אותי ואת בני ביתי".
הלכתי. היה ליל חשוך. הקור היה עז. לא ידעתי אנה לפנות. והנה שמעתי נהימה חרישית. היה זה כלבו של האיכר, כלב-זאב אפור. הוא חש את ריחי ולכן לא פתח בנביחה. הוא היה קשור בשרשרת ארוכה ורץ לקראתי עד שהשרשרת נמתחה כמיתר. הוא לא נבח, לא ילל, כי אם נהם חרש חרש ובלשונו החמה והלחה לקק את אצבעותיי הקפואות.
אני ליטפתי את הכלב ולחשתי : "הציליני נא, ידידי!".
והנה, הכלב הבין אותי. הוא משך אותי בבגדיי. צעד אחרי צעד הלכתי אחריו וידי מחזיקה בשרשרת, עד אשר הביא אותי אל מלונתו. זחלתי אל תוך המלונה ושכבתי כולי מכווץ. וקפוא ועיני פקוחות אל החשכה.
הכלב שכב לידי וגופו חימם אותי.
שלושה חודשים תמימים, תשעים ימים ותשעים לילות, עברו עלי במלונתו של ידידי בעל ארבע הרגלים. יחד כרסמנו עצמות ומכלי אחד לגמנו את האוכל.
הכלב שמר עלי, ואיש לא העז לגשת למלונה הקטנה העשויה לוחות עץ דקים.
יום יום הבטתי מבעד לפתח המלונה על הבקתה, על השמים, על העצים הערומים המכוסים שלג. ראיתי את האיכר. הבינותי כי גם הוא רואה אותי. אך הוא לא ניגש אל המלונה ולא הציץ פנימה, אך הקערה של הכלב הייתה מלאה יותר- מנת האוכל הייתה כפולה.
אני והכלב חילקנו בינינו כל נתח בצדק, שווה בשווה...
כאשר ניגפו הגרמנים ואני חזרתי להיות "אדם", דאגתי שכלב הזאב, אשר נתן לי את חיי, יישאר אצלי- וקניתי אותו מאת האיכר.
הכלב הלך אחרי. הוא היה חברי הטוב וידידי הנאמן
*פורסם במקור בתל"ל
