04/11/2021
על כלבים אחרי הבריונות.
(לוקה ההמשך, טריגר תיאורים קשים, וסוף מפתיע)
תודה על כל התגובות לפוסט הקודם, באמת מעריך את זה. נשאלתי המון פעמים איך הופכים כלב כמו לוקה למאוזן, מקווה שזה יענה על חלק מהשאלות.
המשך.
כשמסחרית עצרה ליד הבית שלי בלונדון, שמעתי את הנביחות. הן היו באוקטבה גבוהה והסתיימו בצווחה קלה, של פניקה והיסטריה. התקרבתי לחלון ההזזה החצי פתוח, ומיד התחלתי לדמם מכף היד. נשיכה. הרצון היה לשבור את הכף יד המדממת על הפרצוף של הבעלים המתעלל, ההוא שעשה טובה והסכים לעבור אצלי בדרך לווטרינר שאמור להרדים את לוקה בתוך שעתיים. אבל הוא לא חשוב, רק לוקה חשוב באותו הרגע.
שלוש נשימות עמוקות, אני מנקה את המוח והלב מכל רגש, מתעלם מהמראה קורע הלב של לוקה השדוף עם שלוש רצועות עור עבות, של סוסי פוני, של העיניים הדומעות, מוגלתיות. אני מושך את תשומת הלב של לוקה עם היד המדממת, וביד השניה מצליח לתפוס את אחת מרצועות העור. לוקה מסרב לצאת, לא רוצה לעזוב את הפינה הבטוחה שלו, נובח כמו מטורף וחושף שיניים גדולות. הבעלים מתקרב לדלת הפתוחה, ולוקה מזנק בשנאה יוקדת, מנסה להגיע לצוואר של הבחור שהתעלל בו שנתיים, עם מבט של רצח בעיניים. הרצועה נמתחת, ולוקה מתרסק על הרצפה. לוקה קם, נותן לי עוד ביס באצבע, אני אומר לו את אותו הדבר שאני אומר לכל הכלבים שנשכו אותי במהלך השנים: ״אתה תתחרט על זה מחר״, שגרה כזו. ברוגע ובשקט אני מוליך את לוקה שפוף הזנב לצד השני של הרחוב, נעמד מאחורי רכב שמסתיר את הבעלים, ומתיישב על המדרכה ליד לוקה. הוא מתכווץ. אני מוציא את הרצועה שלי מהתיק, נותן ללוקה להריח אותה, ובעדינות מחבר אותה לקולר. את רצועות העור השארתי על המדרכה.
לוקה מושך, מסתכל בבהלה לכל הכיוונים, הזנב בין הרגליים, הראש באדמה. טיול ראשון ברחוב, בגיל שנתיים.
משיכה קלה הצידה עם שתי אצבעות, שריקה, ותשומת הלב שלו עוברת אלי. בשקט ובעדינות אני אומר לו ״good boy” לפחות 20 פעם. עובר לידנו אוטובוס מרעיש, ולוקה נלחץ, מחפש איפה להתחבא. עוד משיכה קלה ושריקה, והפעם הוא מבין. הפעם זה נצרב.
את המשך הטיול הוא עושה צמוד לי לרגל. הזנב עולה, הראש מורם. יצרנו קשר.
לוקה מעולם לא היה כלב תוקפני, מעולם לא היה כלב אגרסיבי. לוקה אובחן על ידי אידיוטים שקבעו שהוא כזה. אידיוטים יהירים שלא מסוגלים להתמודד איתו, מהסוג הכי גרוע. ״אם אני לא מסוגל להתמודד איתו, זה אומר שאף אחד לא יוכל, וצריך להרדים אותו״. אידיוטים שלא מרימים את העיניים מהכלב, ומסתכלים על הסביבה.
אקו סיסטם (Ecosystem) היא מערכת שמקיימת יחסי גומלין. אי אפשר לשפוט כלב בלי להבין את המכלול. הבעלים תמיד מספר סיפור אחד, הכלב מספר סיפור שונה לחלוטין. רק צריך להסתכל, להקשיב.
לוקה היה כלב פחדן. מבולבל. מבועת. כלב עם יצר השרדות שניסה להגן על עצמו. בעיניי רבים הוא היה כלב בלתי שפוי, בעיניי זה הדבר השפוי היחידי שהוא יכול היה לעשות.
כלבים מתקשרים עם אנרגיה, עם שפת גוף. הם מרגישים חשדנות, היסוס, פחד, רגשות שליליים. כשמסתכלים על כלב כזה, רזה ומורעב, מפוחד ולחוץ, קשה לא להרגיש אמפתיה, לרחם עליו, לרצות לחבק ולנשק אותו. זה הדבר האנושי לעשות.
אבל לכלבים יש מערכת הפעלה שונה. אנחנו IOS או אנדרואיד, והם Windows. אנחנו חושבים על מה שהם עברו, והם חיים את הרגע, הם לא חושבים על מי צעק עליהם לפני חודש או בעט בהם לפני חצי שנה או מה הם יאכלו ביום רביעי הבא, רק עכשיו קיים, פלוס טראומות. אנחנו מרחמים והלב נשבר, והם מרגישים את האנרגיה החלשה שלנו, אנרגיה מעורערת. אנחנו רוצים לחבק, והם רוצים להתרחק מחוסר היציבות הנפשית שאנחנו מקרינים. אנחנו רוצים לנשק, והם רוצים מנהיגות שתשדר להם שהכל בסדר, לא צריך לפחד יותר, לא צריך להתגונן, הכל בשליטה.
תשכחו מהשטויות של זכר אלפא, זה קישקוש שנוצר כשצפו בלהקה של זאבים כשכפו עליהם לחלוק כלוב. כלבים הם יצורים משפחתיים. הם צריכים אוכל, שתיה, חיבה, אהבה, וביטחון. הרבה ביטחון.
לוקה הרגיש שהאנרגיה שלי רגועה ומאוזנת, גם כשהוא נשך. כלב כזה אי אפשר להרגיע במשיכות פראיות ברצועה, כי הוא רק ילמד לפחד, לא להירגע. אי אפשר לצעוק עליו, כי הוא לא יסמוך על אנרגיה מעורערת, מה גם שתנועות פתאומיות גרמו לו להתכווץ, ולהשתין מפחד. אבל גם אי אפשר לשחד כלב עם חטיפים כשהוא בהתקף רצחני. הבעיה של כלבים כמו לוקה היא לא בעיות התנהגותיות, אלא בעיות סביבתיות שגרמו לבעיות התנהגותיות. מה שהם זקוקים לו נואשות זה רוגע, שקט, שלווה, מישהו לסמוך עליו, מישהו שילמד אותם בפעם הראשונה בחייהם איך להתנהג, איך להגיב, איך להיות בשליטה, מה החוקים, הכללים, איך להסתגל למסגרת, איך להירגע.
אני לא יכול ללמד כלב להירגע עם מחסום, עם קולר דוקרנים, עם טייזר או שוקר או כל שטות אחרת שנועדה ליצור קיצור דרך. עדיף לי לחטוף את הביס ה-300 מאשר ליצור מסך שמסתיר את ההתנהגות האמיתית. גם ככה רוב הנשיכות הן בגדר צביטה עם שריטה, ביג דיל. עדיף לי לשלוט בסיטואציה מאשר להגיב לתגובה.
ביום הראשון לוקה למד לצעוד לידי, בלי משיכות פשוט כי לידי זה היה המקום הכי בטוח בשבילו ברחוב. לוקה גם למד בפעם הראשונה איך לשתות מקערה (לקח לו שמונה נסיונות, שאחריהן הוא חיסל שלוש וחצי קערות של מים, לפני ואחרי ההקאה). לוקה למד שכשהוא גומר את האוכל, בדרך קסם היא שוב מתמלאת, ותישאר מלאה. כן, כל המחקרים מראים שעדיף לתת ארוחות קצובות, אבל מחקרים בודקים כלבים נורמליים, לא כאלה עם מנטליות של ניצולי שואה.
לוקה למד שניתן לישון איתי במיטה, להישען עלי, להתכרבל, ולמרות שהוא קפץ מכל צליל ביומיים הראשונים, בלילה הרביעי הוא כבר נחר כמו חזיר עם התקף אסתמה. הוא הרגיש שאני רגוע, זה הספיק לו בשביל להירגע.
לוקה למד להתקרב לכלבים, דבר שהוא חשש ממנו. אם הייתי צריך לתת לו משיכה עדינה הצידה ושריקה בשביל להסביר לו שאני לא מרוצה מהתנהגות החששנית שלו, הוא הבין את הרמז, והתאים את עצמו. אם הייתי צריך לעבוד איתו על הורדת הנטישה המטורפת שלו, עשינו את זה עד שהוא הפסיק לפרק דלתות ומשקופים. אם הייתי צריך להכניס אותו למים בנחל כשהוא חשש, אז אני שם בשביל לעזור לו להפיג פחדים, וחמש שניות אחר כך הוא רץ והשתולל במים ולקח לי חצי שעה לנסות להוציא אותו. אם הייתי צריך לשבת שש שעות בפארק בקפוא והמושלג עד שהמוח של לוקה יפסיק להגיב באקסטזה לסנאים, זה מה שעשינו. ואחרי שש שעות הוא למד להיות כל כך רגוע עד שהוא ריחרח סנאי שכבר לא חשש מהאנרגיות שלוקה שידר. בזכות התירגולים האלה לוקה נשאר רגוע ליד סוסים, פרות, סנאים, וחתלתולה אחת קטנה בשם באבלגאם.
לוקה עזר לי לשקם עשרות כלבים. כשכלבים היסטריים תקפו אותו בשני אירועים הוא השתמש בחזה הענק שלו להצמיד אותם לרצפה, והחזיק להם את הצוואר בפה, בלי לפצוע, בלי לפגוע. הוא נתן ביטחון לכלבים מפוחדים ועזר להרגיע אותם. הוא שיחק בשיא העדינות עם גורים, וניהל מרדפים מטורפים עם כלבים גדולים.
כיום לוקה לא בוחן את הגבולות שלי, ואני לא בוחן את שלו. הכללים ברורים. לא אתן לו חטיפים כשהוא מכורבל עם באבלגאם במיטה כי הוא מפחד שהיא תיקח לו את החטיף. אפשר לשנות את ההתנהגות הזו אבל צריך לבחור את הקרבות, והניצחונות. אפשר לאלף את לוקה לפקודות אבל גם ככה הוא מתנהג בסדר גמור. לא מעמיס עליו, נותן לטבע שלו לקבוע מה יהיה, רק שיהיה לו טוב, שישאר תמיד רגוע, גם כשהוא משחק בפראות.
עד כמה שהעבודה עם כלבים כאלה מתישה רגשית, סוחטת נפשית, ופוסט טראומתית, תמיד היה לי על מי להישען. תמיד היה לי את מי שיציב מראה מולי ויגיד לי איך אני מרגיש, ומתי מתחתי את עצמי יותר מדי. עד כמה הוא באמת השתנה? תמונה אחת שווה אלף מילים…
