05/05/2024
הרהורים ותובנות לקראת יום השואה
ההיסטוריה הפרטית של המשפחה שלי מקבילה פחות או יותר להיסטוריה של עם ישראל במאה השנים האחרונות.
ההתפלגות הגיאוגרפית המשפחתית מתפרסת כמעט על כל הגלובוס.
סבא ישראל (!) נמלט ממזרח אירופה, (ממקום שכוח אל בשם ולדימרץ) לארגנטינה בגיל 19 , בכדי להימנע מגיוס כפוי לצבא הרוסי.
שם הוא פגש ונישא לסבתא רבקה, אשר הגיעה גם היא לארגנטינה מבסרביה שבמזרח אירופה.
סבא ישראל שלח ידו במסחר, פרנס את משפחתו בכבוד והיה מעמודי התווך של הקהילה היהודית בבואנוס איירס.
ישראל ורבקה הולידו 3 ילדים, אווה , ברטה, ואת בן הזקונים , שמואל, אבא שלי...
בשיעורי תולדות עם ישראל למדנו על הויכוח האידיאולוגי שניטש באותה עת בין המצדדים בעלייה לארץ ישראל בראשות אישים כגון הרצל והברון רוטשילד, לבין המצדדים בהגירת יהודי אירופה לדרום אמריקה בראשות הברון הירש.
שני הברונים השקיעו מכספם ברכישת אדמות ובהצלת יהודים.
רוטשילד רכש אדמות בארץ ישראל והברון הירש רכש אדמות בארגנטינה.
מצד אימא שלי הסיפור דומה, סביה גם היגרו ממזרח אירופה לארגנטינה, אימא שלה, סבתא בתיה כבר נולדה שם, ואימי נולדה בסנטה- פה בארגנטינה וגדלה ברוסריו , שם ביקרנו לאחרונה, ועלינו לקברו של סבא .
כל בני המשפחה, משני הצדדים שנשארו באירופה הושמדו כמעט לחלוטין בשואה.
המשפחה במזרח אירופה באה מרקע דתי, והמשיכה במסורת זו גם בדרום אמריקה. סבא שלי מצד אימא, שאני קרוי על שמו היה מוהל ושוחט. סבא רבא היה יהודי שומר מצוות שהקפיד על קלה כחמורה.
ובכל זאת בעת הארוחות המשפחתיות, בזמן שהתבונן בילדיו בחומרה, נהג בהיחבא להוריד ידיו מתחת לשולחן האוכל, ולהגניב חתיכות של בשר וגפילטע-פיש לחתלתולים וכלבלבים שרבצו בסמוך לרגליו.
ייתכן ואת האהבה שלי לחיות ירשתי ישירות ממנו. בכל אופן, עד היום אני משתמש בכלים רפואיים של סבא שלי, וסבתא שלי המיילדת.
בני הדור הצעיר, הורי, גדלו באווירה יהודית וציונית, עסקו בפעילות התנדבותית ב"נוער הציוני", ולאחר נישואיהם עלו לישראל בראשית שנות השישים.
רק בארץ נזדמן להם לפגוש קרובי משפחה מ"שם" - שארית הפליטה משבט ענק ומסועף.
אני נולדתי כבר בארץ באותה שנה שהתקיים משפט אייכמן. אבא שלי מספר לי כי כולם אז היו צמודים לטרנזיסטורים, והקשיבו דרוכים לכל מהלך המשפט. אז החלו "לצוף" הסיפורים המשפחתיים של קרובינו אשר שרדו את התופת.
בן דוד של אימא שלי, חיים, אביו של שופט כדורגל ידוע בארץ, נהג לספר לנו כי בגיל 14 ראה מקרן רחוב, כיצד השכן הפולני שלו מסגיר את בני משפחתו לגסטאפו, ובמו עיניו צפה כיצד קצין גרמני יורה בראשה של אחותו הקטנה.
בייאושו הוא חשב לרוץ לביתו ולהתנפל על אותו קצין, אולם שכן יהודי, יוסף, אז בן 26 , משך אותו בידו ומנע את המעשה הנמהר שלבטח היה מסתיים במותו.
הם נמלטו ברגל, לכיוון רוסיה, על פסי הרכבת, במסע שנמשך שנתיים לאורך 3000 קילומטר, תוך חבירה אקראית לפרטיזנים והישרדות בתנאים אל אנושיים.
בתום המלחמה הם שבו יחד לשכונה שבה גדלו, חיים איתר את השכן הבוגדני , הרגו, ונמלט לישראל באוניית מעפילים.
קשה לי להשתחרר מן הידיעה המצמררת כי הוא נמלט מביתו בגיל של בנותיי התאומות היום (!)
אוניית המעפילים נלכדה ע"י חיל הים הבריטי, ופליטיה נשלחו למחנות המעצר בקפריסין. שם פגש חיים את אשתו לעתיד, לנה, ילדת שואה, אשר בגיל 14 , במחנה נישאה לו, וילדה את בנה הבכור בגיל 15 .
מסתבר שהשואה מחקה אצל השרידים את הילדות, והקפיצה אותם ישר לבגרות , ללא חוויות נורמאליות של גיל הנעורים.
כל ילדותי גרנו בסמיכות לחיים ולנה, אצלם תמיד היה אוכל בשפע, והייתה להם תאוות חיים בלתי מרוסנת. יוסף המיתולוגי מעולם לא נישא , והיה בן בית אצלנו, במיוחד היה כרוך אחרי אימא שלי, ונהג לשוחח עימה שעות במטבח, ביידיש. הוא ראה את עצמו עד יומו האחרון כאפוטרופוס של חיים, וכולנו התייחסנו אליו בכבוד כאל דוד מכובד, מראשי השבט.
כשבגרתי והכרתי את אשתי לעתיד, נחשפתי לסיפורים דומים מהצד שלה של המשפחה.
אימא שלה, חמותי, ילידת וינה, בת יחידה להורים מבוגרים, נמלטה בעור שיניה יחד עם אימא שלה מאוסטריה להולנד, בימי המלחמה העולמית השנייה, שם עברה עליה ילדותה במשפחות אומנות, אשר סיכנו הלכה למעשה את חייהם תחת השלטון הנאצי, והוכרו ברבות הימים כחסידי אומות העולם.
אימא שלה הצליחה לשרוד מרבית ימי המלחמה, ונהגה להתראות עימה בהסתר מעת לעת, אולם ממש בסיום התקופה, אף היא הוסגרה לנאצים, ומצאה את מותה בצעדת המוות במחנות.
באחד ממאמריי הקודמים הזכרתי את פרופ' נובל , שהיה המורה שלנו לפתולוגיה וטרינרית.
הוא היה ניצול שואה, עם מספר חקוק לו על היד, ושרד את המחנות עקב הכבוד המקצועי שהפגינו כלפיו הנאצים, כרופא. הוא סיפר לנו פעם, בהיסח הדעת, כאשר היינו במעבדה, כמה "מוזר" היה לו להיות במחנה , עם חלוק רופא לבן, שלבש מעל "מדי" האסיר המפוספסים...
סיפורים אלה ואחרים של קרובי משפחתי והאנשים הסובבים אותי, ריתקו אותי מאז ומתמיד.
כילד, קראתי רבים מן הספרים בנושא השואה: יומן אנה פרנק, 100 ילדים שלי, המכה ה81 , ואפילו לבר המצווה שלי קיבלתי את אסופת ספריו של ק. צטניק.
בילדותי ונעוריי פיתחתי תיעוב עמוק לכל מה שקשור בגרמניה. אנשיה, שפתה, תרבותה ובמיוחד מוצריה עוררו בי דחייה. תופעה זו התמתנה אצלי בשנים האחרונות, אולם עדיין אעדיף להימנע מתוצרת גרמנית במידת האפשר.
מעולם לא שאפתי לבקר בגרמניה.
אולם לפני מספר שנים נערכה תערוכה בינלאומית של ציוד לבעלי חיים במינכן, ועקב עיסוקי ותפקידיי נסעתי לשם יחד עם שותפי.
לא אכחיש כי השהות בארץ זו קשתה עליי מאד, במיוחד לשמוע גרמנית בכל מקום, ברדיו בטלוויזיה וברחוב.
החלטתי ביני לבין עצמי להגביל את שהותי במינכן לאזור התערוכה בלבד. אולם כשכבר שהינו שם הסכמתי לסייר בעיר יחד עם אייל. אולם כאשר הוא ביקש לבקר בדכאו, זאת כבר לא הייתי מסוגל בשום פנים ואופן. אומנם באותה עת בני מתן ביקר עם כיתתו במצעד החיים בפולין, אולם אני הרגשתי שאין בי מספיק כוחות נפש לבקר במחנות המוות.
בזמן שהותי במלון, במינכן, יצא לי "לזפזף" בערוצי הטלביזיה המקומיים.
לפתע נעצרתי על שידור של שיעור אנטומיה וטרינרית המיועד לקהל הרחב. מדרך הטבע, עקב עיסוקי, צפיתי בשידור עד תומו.
הראו שם פרה, עומדת, בתוך אולם סטרילי, מצופה כולו באריחי חרסינה ירוקים, מהמסד עד הטפחות. במבט ראשון הפרה נראתה חיה, אולם כשהמצלמה הקיפה אותה, מהצד השני הפרה הייתה שקופה לחלוטין. כלומר זו הייתה פרה להדגמה, חציה האחד שלם לכל האורך, וחציה האחר עם פרספקס שקוף !
הפרה הייתה מוחזקת מהתקרה עם 3 כבלים ממתכת, אחד החזיק את הראש , ושניים אחרים את עמוד השדרה, כך שהפרה עמדה בפוזיציה כאילו שהיא צופה אל עבר האופק האינסופי...
לאחר מכן, הגיעה וטרינר, לבוש בקפידה, עם עניבה ועם חלוק מנתחים, ניגש והסיר את לוח הפרספקס השקוף, והראה את כל האיברים הפנימיים, מקצה האף ועד לקצה הזנב.
ממש כפי שמראים לפעמים מכוניות בפרסומות, או במוזיאון המדע, כאשר חצי מכונית שלמה, וחצי שקופה וניתן להבחין בכל המכלולים הפנימיים שלה.
לאחר ההסבר הראשוני, הוא החל להסיר אבר אחרי אבר ממעמקי הפרה, לשון, בלוטות, ריאות, לב, 4 קיבות אחת אחרי השנייה, כבד, טחול, מעיים, רחם ושחלות, אני מניח שבשלב זה של התיאור הבנתם את הפרינציפ.
כנראה שהזריקו לפרה תערובת של פורמאלין וקצף מוקשה, כך שכל איבר היה בגודל טבעי, בצבע קרוב לטבעי, והיה מונח בתוך הפרה בדייקנות מופתית.
אותו וטרינר/מורה, הניח את האיברים אחד אחרי השני בסדר כרונולוגי כפי שלמדנו באנטומיה טופוגראפית. בסוף התהליך המצלמה סקרה את חלל הבטן הריק מאיברים של הפרה.
האמת, הזדעזעתי.
חשבתי על כך שרק גרמנים מסוגלים למעשה כל כך קר , מדויק, טכני ואנליטי.
בכל השידור לא ראו דם, לכלוך, צואה או כל דבר טבעי אחר שבד"כ רואים בזמן דיסקציה נורמאלית בבעלי חיים בבתי ספר לווטרינריה.
אולי דווקא בגלל הניקיון הסטרילי, והעובדה שהפרה כאמור "עמדה" במשך כל התהליך, המחזה עורר בי קבס.
אומנם, לא אכחיש, זו דרך מצוינת ללמוד אנטומיה, כך ברור היטב היכן כל איבר ממוקם בגוף ביחס ליתר האיברים, אולם כל התהליך עורר בי אי נוחות קיצונית.
חשבתי אז על הדיכוטומיה בה אנו מתייחסים לגרמנים, מצד אחד סלידה מהעובדה שהם ביצעו את השואה, ומצד שני הערצה לתכונותיהם הנוספות של דייקנות סדר ופרפקציוניזם.
חשבתי גם על כך שביעילותם השטנית הם גרמו נזק לעם ישראל בפרופורציות כאלה שלא אירעו מעולם בכל 2000 שנות הגלות. בכל תולדות הציונות ב100 השנים האחרונות, נהרגו במלחמות ישראל/ערב כעשרים וחמישה אלף איש, במלחמות ובפעולות איבה. זהו בערך המספר שהנאצים השמידו ביום אחד (1) בטרבלינקה או באושוויץ!!!.
אספקט אחר הקשור לשואה, המרגש אותי מאד, הינו הטיפול בניצולי שואה בעזרת בעלי חיים.
בגלות, הכלבים קיבלו קונוטאציה מאד שלילית, אמנם תמיד היהדות התייחסה לכלבים בחשדנות מה, אולם עקב השימוש בכלבים בזמן הפרעות והרדיפות, רבים מן היהודים, בהכללה גסה כמובן, חשים פחד ותיעוב מכלבים.
הדבר נכון שבעתיים אצל ניצולי שואה, שחוו על בשרם, תרתי משמע את שיניהם של הכלבים הגרמניים.
במסגרת פעילות המכללה שאני עומד בראשה אנו מלמדים ועוסקים בתחום של טיפול בבני אדם בעזרת בעלי חיים. בין היתר אנו עובדים עם בית אבות, הנמצא במרכזה של בני ברק החרדית.
בתחילה חששנו לעבוד שם עם כלבים, עקב ההקשרים הידועים. אולם להפתעתנו, תשושי הנפש הקשישים דווקא נפתחו מאד לעבודה עם כלבים גדולים.
בכל פעם שאני צופה בתמונות מרגשות אלה עולות דמעות בעיניי. ניתן לראות כיצד אותם אנשים, שעברו סבל בל יתואר, יושבים על כיסא, מולם כלב רטריבר או לברדור או דווקא כלב רועים גרמני(!) על כיסא אחר, והם מברישים אותם בקפדנות וביסודיות, ובו בעת מדברים אליהם ביידיש או בעברית ואפילו בפולנית , רוסית וגם גרמנית, מספרים להם את כל קורותיהם, מתלוננים באוזנם על קרובי המשפחה שממעטים לבקר, או לחילופין משוויצים ומתגאים בצאצאיהם המוצלחים. הם מספרים לכלבים את סיפוריהם הכמוסים ביותר, מה שלא יעיזו לספר למטפלים שלהם או אפילו לבני משפחתם.
אני רואה בזה גם כן מעין סגירת מעגל, הנה אנחנו כאן, בארץ ישראל, לא יכולתם לנו, שרדנו והתגברנו עד כדי כך שאנחנו יכולים כאנשים חופשיים, ללטף כלב ולאהוב אותו על אף הגיהינום שעברנו.
