יום הולדת 5 לכלב הטוב בעולם.
בערב קר אחד באמצע דצמבר, פתאום הופיע משום מקום גור רך ואבוד, מתוק להפליא וכל כך ארוך. אמרתי לעצמי שאשמור עליו ללילה אחד כדי שלא יהיה לו קר בחוץ, ומחר כבר אחפש לו בית. ואכן חיפשתי לו בית. במשך שבועיים פרסמתי, שאלתי, הפעלתי קשרים.. אף אחד לא רצה לקחת אותו (לא, אתם סתומים בצורה חריגה. אין לכם מושג בכלל מה פספסתם).
אחרי שבועיים שהוא אצלי החלטתי שאני לא יכול יותר להמשיך לקרוא לו "הגור", אז בחרתי לו שם - מרקו, על שם אותו ילד שמחפש את אמא. פשוט כי הוא היה כזה אבוד.
מאותו רגע לא הצלחתי לחשוב אפילו על כך שיחיה עם מישהו אחר. הבנתי שהוא שלי, שהוא בחר בי. הגיע ללילה ונשאר.
הוא אימץ אותי!
מאז עברו 5 שנים ואני לא מפסיק לחייך. הוא כזה ילד טוב ורגיש. הוא נעים, בטוח בעצמו, הוא חיובי לעולם. הוא כל כך אוהב ללמוד וגם כל כך טוב בזה. אחרי כל הקשיים שעברתי עם בובה (ועדיין עובר) פתאום הגיע כלב שבאמת נותן לי רק נחת. מרקו הוא התיקון שלי, מתנה מהעולם סתם ככה גם אם לא מגיע לי. הוא לימד אותי המון.
אומרים שהכלבים דומים לבעלים שלהם. אז אם בובה היא האיד שלי - הצד האפל שאני מנסה להסתיר, מרקו הוא האלטר-אגו. הוא כל מה שהייתי רוצה להיות. פשוט הכלב הטוב ביותר בעולם.
ובדיוק היום הוא בן 5. יא אללה, בן 5.. זה כבר באמת בוגר.
מודה שאני מא
למה היא עשתה את זה?
זה וידאו ששלחו לי לקוחות שלי. תצפו בו.
לונה, בת 5 חודשים, הצליחה לפרוץ את הכלוב ויצאה. היא כופפה את החיבורים של הדפנות ועברה במרווח שנפתח. משם היא גם דילגה מעל הגדר שמקיפה את הכלוב כדי להגיע לאזור דלת הבית.
הם היו לחוצים כי זה מקרה חריג בשבילה. מאוד חריג. זאת הפעם הראשונה שהיא בכלל מנסה משהו כזה אחרי מספר חודשים שבהם הצליחה להישאר נינוחה בפנים. הם מיהרו לעדכן אותי וביקשו שאבחן ממה נובעת בעיית ההתנהגות הזאת, ובמידת הצורך שנטפל בזה בהקדם.
אז צפיתי בסרטון. המון פעמים.
בוידאו ניתן לראות בבירור שאינה נמצאת במצוקה רגשית. היא פועלת בקור רוח ובצורה מחושבת, ממש בוחנת מהי הדרך הכי נכונה לצאת. אז לא מדובר פה במצב של חרדה אלא בסיבה אחרת לחלוטין. אם היא הייתה ברגע של חרדה היא הייתה משתוללת ומנסה כל דרך, כולל לנשוך את הרשת של הכלוב. כבר ראיתי מקרים כאלו עשרות פעמים.
כדי לגלות את הסיבה האמיתית, פתחתי בחקירה קטנה. ניסיתי לברר מה השתנה בימים האחרונים מבחינת ההתנהלות השוטפת?
התחלתי בשאלות הסבירות ביותר:
האם היא פרקה מספיק אנרגיה?
האם היא אוכלת ושותה באופן סדיר?
משם ביקשתי תיאור מפורט של כל דבר שהם שמו לב אליו בזמן שקדם להכנסה שלה לכלוב וברגע שחזרו הביתה.
הם סיפרו לי שלפני היציאה מהבית הם עשו איתה טיול ארוך ומספק, שיח
איך להקל על הכלב בזמן חרדה?
במצבים של איום פיזי ובמצבי לחץ רגשיים ומנטליים, מופרשים בגוף הורמוני סטרס כמו קורטיזול ואדרנלין. הם מציפים את הגוף ומפעילים את תגובת "הילחם או ברח".
במצב טבעי, ההורמונים האלו מופרשים למשך זמן קצוב ולאחר מכן פוחתים. כלבים שמתמודדים עם חרדות מוצאים את עצמם בתוך מצבי סטרס לעיתים קרובות והפרשת ההורמונים האלו ממשיכה לזמן ארוך יותר. זה גורם להפרה של האיזון ההורמונלי בגוף וההשלכות הגופניות והנפשיות קשות ומצטברות לטווח הארוך.
כדי להחזיר את הגוף לאיזון הורמונלי, עצב הואגוס מפעיל את מערכת הרגיעה ומסייע בהאטת קצב הלב, הפחתת לחץ הדם, הסדרת הנשימה ועוד.
המעבר החלק בין מצב חירום למצב לשגרה הוא קריטי לשימור חיים יציבים - בריאותית ונפשית (בסופו של דבר גוף חי מתקיים בעזרת איזון כימי. זה גם משפיע באופן ישיר על ההתנהגות).
אז מאחר וקשה לכלבים חרדתיים לקיים את האיזון הזה בעצמם, אנחנו יכולים לעזור להם בעזרת גירוי של האזור כדי לעודד את עצב הואגוס ובכך לעכב את הפרשת ההורמונים.
עיסוי קל באזור העורף, או אפילו ליטוף כבד ומתמשך, יעזור לעורר את עצב הואגוס - מה שישפיע על תפקוד האיברים וגם על המצב הנפשי.
*אזהרה: אצל גורים צעירים האזור הזה עדין במיוחד ומגורה בקלות. גירוי מרובה או חזק מדי עלול לגרו
הגאון הקטן הזה לא מפסיק להפתיע אותי.
ישבתי לערוך את הוידאו ליומולדת של בובה, ופתאום נתקלתי בפנינה הזאת. איך לא שמתי לב לזה לפני כן?!
מרקו הזה פשוט כלב חכם.. מבריק. איך זכיתי יא אללה 😁
אין מצב שהיא באמת בת 11. לא מאמין שככה עבר הזמן.
אני מרגיש כאילו נרדמתי על הספה וכשהתעוררתי הכל פתאום שונה.
11 שנים שהיא בחיים שלי ואני עדיין לומד אותה. גורה בת 11.
אז ככה מרגישה זוגיות ארוכה? 🤔
טיול עם הכלבים זה דבר כיפי...
זה לא אמור להיות נטל ואין סיבה לסבול מזה.
אז למה לעבוד קשה ולהתעצבן אם אפשר ללמד את זה כבר מההתחלה, ואז פשוט ליהנות מהדרך.
זה באמת כל כך קל.
אם כרגע אתם מתקשים עם זה.. דברו איתי, אעזור לכם להפוך את המסע לחוויה נעימה 👻
#כלב #כלבים #טיול #כיף
בואו נדבר על גבולות...
גבול לא חייב להיות גדר או תיחום כלשהו. לפעמים הוא אפילו לא נראה לעין. גבול הוא בעצם מסגרת - מסגרת של חוקים וכללים, קו התנהגותי שאומר "עד כאן!", ואת הקו הזה אין לעבור.
גבול הוא לא דבר רע. הוא מאפשר לנו לחיות בביטחון ובידיעה שאנחנו מוגנים. במקרים מסוימים הוא אפילו שומר עלינו מלפגוע בעצמנו או בסביבה.
בדיוק כמונו, גם הכלבים זקוקים לגבולות. זה בריא להם... זה נותן להם בהירות ועוזר להם לקבל החלטות נכונות בהתאם למה שמצופה מהם. וכשהגבול ברור, אנחנו יכולים לחיות יחד בשקט נפשי ובאמת להנות מהדרך.
ספרו לי, מהו הגבול שלכם?
האם הוא מספיק ברור לכלב?!
🥑
סיפור קצר על לחמנייה ועל דחיית סיפוקים.
ויש גם טיפ.
שחררתי את הכלבים לטייל ולהריח.
דסי נעלמה לי מהעין ואחרי כמה שניות חזרה עם לחמנייה שלמה בפה 😦
מה?! איך היא לא אכלה אותה על המקום?? בצקים הם חולשה שלה.. ברוב המקרים היא לפחות קצת טועמת ואז אני קצת מתעצבן. הפעם, היא הצליחה ללקט משהו גדול והביאה את זה לאכול בבית. טייק אווי.
תפסתי את הרגע לפני שתתחיל לנשנש וביקשתי ממנה "תביאי". היא הביאה את הלחמנייה אליי וקיבלה בתמורה חטיף (משהו ממש שווה שינצח את הלחמנייה). זרקתי את הלחמנייה על הרצפה וביקשתי שוב "תביאי".
מהר מאוד זה הפך לאימון בהבאה והלחמנייה הפכה לאובייקט. בתרגול כזה, מבחינתה האובייקט הוא הזדמנות לקבל חיזוק - להשיג אוכל. רק שהפעם האובייקט עצמו הוא אוכל... דילמה.
היא הבינה שאם תהיה אימפולסיבית ותאכל את הלחמנייה, היא תאבד הרבה הזדמנויות לקבל הרבה חיזוקים. ודסי תמיד תעדיף הרבה חיזוקים על פני חיזוק אחד גדול.
אז בשביל זה היא מוכנה להתאפק. ועל כך אני גאה בה.
עוד יש לנו דרך לעשות עד שדסי תצליח להיגמל מהאובססיה הזאת לחפש אוכל (בכל זאת, לברדורית 🤷🏻♂️). הפעם בחרתי לא להילחם בהתנהגות הזאת אלא דווקא לנתב אותה למקום יותר יעיל (ובריא).
דסי טובה בהבאה, היא מבינה את החוקיות שבתרגילים וזה באמת יותר טבעי לרטריברית כמוה
חג פורים, חג פורים, חג גדול לילדים...
רגע, ומה עם הכלבים?! גם להם זה חג גדול??
משום מה התקבעה בפורים מסורת שאני לא מצליח להבין... שימוש בנפצים.
איך זה בכלל קשור לסיפור החג??
למה רעשנים זה לא מספיק?
יש פה בעיניי מצב מאוד אירוני - דווקא במדינה עשירה בהיסטוריה של מלחמות, מדינה שבה כל אזרח שני משרת בצבא, בפרט באזור עוטף עזה שכבר למעלה מ20 שנה חיים את המציאות של ירי טילים... דווקא פה חוגגים את השמחה בקולות פיצוצים (בחג פורים וביום העצמאות).
כילד בשנות ה90 גם אני התלהבתי מנפצים. כן, הייתי קצת פירומן. שנים מאוחר יותר גם התגייסתי לחיל ההנדסה הקרבית והתעסקתי לא מעט עם מטענים וחומרי חבלה. פיצוצים היו עבורי דבר שבשגרה - רעשי רקע טבעיים.
היום בבגרותי אני באמת מבין (וגם מרגיש) כמה נזק נפשי זה עלול לגרום. בעיקר למי שנחשף לחוויה קשה וטראומתית, רעש הפיצוץ עלול להציף זכרונות כואבים והצלקות הנפשיות נפתחות מחדש.
אז אם לאנשים בעלי מודעות זה מייצר כזה סטרס, איך זה משפיע על בעלי החיים?!
הכלבים שחיים לצידינו נאלצים להתמודד עם רעשים רבים שאינם מוכרים להם - צלילים שכנראה לא היו שומעים בטבע. רעש מחריש אוזניים שמהדהד ומפר את השקט. הם לא בקיאים בלוח השנה שלנו ולא יכולים לצפות מתי יישמע הפיצוץ הבא. ברוב המקרים הוא מגיע בלי התראה ומייצר
כל בעלי הכלבים מכירים את זה, כמו כל ההורים... איזה צורך לא מוסבר לצלם כל רגע בחיים של הקטנים שלנו. רצים, קופצים.. סתם נושמים. מה זה משנה?! העיקר שיהיה תיעוד.
יש משהו שגורם לנו לרצות בקרבתם כל הזמן כי הם כאלה מתוקים. אבל לא תמיד בא להם. פשוט ככה, לא כולם מרגישים עם זה בנוח.
חשבתם פעם מה מרגיש כלב כשמתקרבים אליו בלי התראה? כשכופים עליו מגע לא רצוי??
ומה הוא מרגיש כשהוא פוגש מצלמה לראשונה? כלי לא מוכר שמכוון אליו כמו נשק.
מרתיע לא?!
בקיצור, מה אני בא לומר...
תעשו טובה, אל תכפו את עצמכם. לא על הכלבים ולא על אף אחד. אין מה לפרט, זה סתם מכביד עליהם. וכשלא נוח להם הם גם אומרים את זה.. בשפתם.
במקרים רבים עדיף להתרחק ולוותר על התמונה (נו אז לא יהיה תיעוד. ביג דיל.. תזכרו). פשוט תלמדו לקרוא את שפת הגוף ולשמור מרחק כשצריך 🥑
(הסרטון נעשה בהומור אך נוגע בנושא רציני)
הרגלה לכלוב אילוף
גורים בגיל צעיר הם כמו דף חלק ונקי. אין להם משקעים נפשיים וכל מפגש ראשוני שלהם עם העולם נחרט חזק. הם גם קולטים מהר התנהגויות חדשות כי זה בעצם הדבר היחיד שהם מכירים. זה השלב הטוב ביותר לעצב את ההתנהגות שלהם ולהרגיל אותם לכל דבר שייתקלו בו במהלך חייהם.
'חתיך' החתיך קלט מהר מאוד איפה הכי כיף וכבר מקבל את הכלוב ממש כחדר שנעים להיות בו. בלי ענישה כלל ורק עם עידוד וחיזוקים, תוך זמן קצר הוא כבר בוחר להיכנס אליו מרצונו.
כל אחד צריך מקום שקט משלו 🥑
